לדלג לתוכן

בז אמריקאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קריאת טבלת מיוןבז אמריקני
בז אמריקני
זכר
מצב שימור
conservation status: least concernנכחדנכחד בטבעסכנת הכחדה חמורהסכנת הכחדהפגיעקרוב לסיכוןללא חשש
conservation status: least concern
ללא חשש (LC)‏[1]
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
על־מחלקה: בעלי ארבע רגליים
מחלקה: עופות
סדרה: בזאים
תת־סדרה: תרופודה
משפחה: בזיים
סוג: בז
מין: בז אמריקני
שם מדעי
Falco sparverius
‏ליניאוס, 1758
תחום תפוצה
מפת תפוצה


סגול: תפוצה כל השנה
חום אדמדם: תפוצה בקיץ (עונת רבייה)
ציאן: תפוצה בחורף.

לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בז אמריקני (שם מדעי: Falco sparverius) הוא מין עוף דורס ממשפחת הבזיים. זהו הבז הנפוץ ביותר באמריקה הצפונית, והוא שוכן במגוון בתי גידול. אורכו בין 19 ל-21 סנטימטרים, הבז הקטן ביותר באמריקה הצפונית. בין הזכר לנקבה קיימת דו-צורתיות זוויגית בגודל ובמעטה הנוצות, אם כי לשני הזוויגים יש גב בגוון חום-אדמדם. מעטה הנוצות של הגוזלים דומה לבוגרים.

הבז האמריקני צד כשהוא מרחף באוויר תוך שימוש בחבטות כנפיים מהירות או כשהוא יושב על ענף וסורק את הקרקע בחיפוש אחר טרף. התזונה שלו כוללת חגבים, לטאות, עכברים ועופות קטנים (למשל דרורים). הוא מקנן בחללים בעצים ובצוקים, בבניינים ובמבנים אחרים. הנקבה מטילה שלוש עד שבע ביצים, כששני הזוויגים משתתפים בדגירה. זהו עוף נפוץ לשימוש בבזיירות, בייחוד על ידי טירונים. אף שאיננו צייד תוקפני כמיני בזים אחרים גדולים יותר, אימון נכון ובקרה על המשקל על ידי הבזייר מאפשרת לבזים רבים להפוך לציידים יעילים של עופות מסוגם של הדרורים והזרזירים, כשמדי פעם הם מצליחים לצוד עופות במשקל עד כפליים ממשקלם.[2]

תחום אזור הרבייה של הבז האמריקני משתרע ממרכז ומערב אלסקה לרוחב צפון קנדה עד נובה סקוטיה, ודרומה בכל רחבי אמריקה הצפונית, עד מרכז מקסיקו והקריביים. באמריקה המרכזית הבז המקומי אינו נודד והרבייה מתבצעת בטריטוריה הקבועה שלו. הבז נפוץ בכל רחבי אמריקה הדרומית. מרבית העופות המקננים בקנדה ובצפון ארצות הברית נודדים דרומה בחורף. הוא אורח נדיר במערב אירופה.

תיאור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבז האמריקני הוא הבז הקטן ביותר באמריקה הצפונית, ועל פי הסיווג המסורתי הוא הדורס הקטן ביותר באמריקה. בין הזכר לנקבה קיימת דו-צורתיות זוויגית, אם כי יש חפיפה מסוימת בצבע מעטה הנוצות בין הזוויגים. אורכו של העוף הבוגר בין 12 ל-27 סנטימטרים כשאורך מוטת כנפיו בין 50 ל-61 סנטימטרים. נקבת הבז גדולה מהזכר. הזכר שוקל בין 80 ל-105 גרם, כשהנקבה לעומתו שוקלת בין 100 ל-120 גרם. במדידות התקניות אורך עצם הכנף הוא בין 16 ל-21 סנטימטרים, אורך הזנב בין 11 ל-15 סנטימטרים ואורך השרשכף בין 3.2 ל-4 סנטימטרים.[3][4]

בניגוד למיני דורסים אחרים רבים, ההבדל בין הזוויגים הוא בעיקר במעטה הנוצות מאשר בגודל. לזכרים יש כנפיים בגוון כחול-אפור מנומרים בכתמים שחורים כשהמשטח התחתון לבן עם פסים שחורים. הגב בגוון חום-אדמדם עם פסים בחלקו התחתון. הבטן והאגפים לבנים עם כתמים שחורים. גם הזנב חום-אדמדם, כשבחלקו התחתון רצועה שחורה המסתיימת בקצה לבן או חום-אדמדם.[5] הגב והכנפיים של נקבת הבז האמריקני הם בגוון חום-אדמדם עם פסים בגוון חום כהה. המשטח התחתון של הכנפיים של הנקבה בגוון שמנת עד חום-צהבהב עם פסים רבים בגוון חום. הזנב שונה מזנבו של הזכר, הגוון חום-אדמדם עם פסים שחורים צרים מרובים. לעופות צעירים יש תבניות צבע דומות לבוגרים.[5] בשני המינים הראש לבן וכיפת הראש אפורה-כחלחלה. בכל אחד משני צדדי הראש יש סימונים על הפנים בדמות שני פסים שחורים צרים אנכיים, בעוד שלמיני בזים אחרים יש אחד.

משני צדי הקדקוד יש שני כתמים שחורים שמטרתם נתונה במחלוקת, אבל התאוריה המקובלת ביותר היא שהם פועלים כ"עיניים מזויפות", ומסייעים להגן על העוף מפני תוקפים פוטנציאליים.[6] הכנפיים ארוכות יחסית, צרות והולכות ומתחדדות לקראת הקצה.

השמעת קולות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבז האמריקני יש שלושה סוגים של קולות ה"קלי", ה"יבבה" וה"צפצוף".[7] ה"קלי" מושמע ברצף מהיר "קלי, קלי קלי" כאשר הבז מודאג או נרגש. קריאה זו מושמעת במגוון מצבים ושני הזוויגים משמיעים אותה, אבל לנקבות הגדולות יותר יש קולות נמוכים יותר מאשר לזכרים. קריאת ה"יבבה" קשורה בעיקר בקשר לאכילה, אבל מושמעת גם במהלך הזדווגות. הצפצוף מושמע בפעילויות המערבות יחסי גומלין בין נקבות לזכרים, כולל טקסי החיזור, ההזדווגות והאכלת האפרוחים. האפרוחים משמיעים קריאות דומות לאלו של הבוגרים בהיותם בני 16 יום.[8]

טקסונומיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תת-המין F. s. dominicensis, ג'מיקה

השם המדעי של הבז האמריקני Falco sparverius ניתן על ידי קארולוס ליניאוס בספרו Systema Naturae מהמאה ה-18. הסוג (Falco) מתייחס לצורת המקור המעוקלת, ושם המין פירושו "הקשור לדרורים", המתייחס לגודל העוף ולעובדה שהוא צד דרורים מדי פעם.[9]

Falco sparverius

17 תת-מינים של הבז האמריקני מוכרים בהתבסס על מעטה הנוצות שלהם, גודלם והקולות שהם משמיעים:

  • F. s. sparverius – תואר על ידי ליניאוס ב-1758 והוא תת-המין הראשון. הוא שוכן במרבית ארצות הברית, קנדה ומקסיקו.
  • F. s. paulus – תואר על ידי האו (Howe) וקינג (King) ב-1902. שוכן בדרום מזרח מלואיזיאנה לפלורידה.
  • F. s. peninsularis – תואר על ידי מירנס (Edgar Alexander Mearns‏; 1912-1856) ב-1892. שוכן בדרום באחה קליפורניה.
  • F. s. tropicalis – תואר על ידי גריסקום (Griscom) ב-1930. שוכן מדרום מקסיקו עד צפון הונדורס.
  • F. s. nicaraguensis – תואר על ידי האוול (Howell) ב-1965. שוכן בהונדורס ובניקרגוואה
  • F. s. sparveroides – תואר על ידי ויגורס (Nicholas Aylward Vigors‏; 1840-1785) ב-1827. שוכן בקובה ובאיסלה דה לה חובנטוד, ובדרום ובמרכז איי בהאמה
  • F. s. dominicensis – תואר על ידי גמלין ב-1788. שוכן בהיספניולה ובג'מייקה
  • F. s. caribaearum – תואר על ידי גמלין ב-1788. שוכן בפוארטו ריקו דרך האנטילים הקטנים עד גרנדה.
  • F. s. brevipennis – תואר על ידי ברלפש (Berlepsch) ב-1892. שוכן באנטילים ההולנדיים
  • F. s. isabellinus – תואר על ידי סוואינסון (Swainson) ב-1837. שוכן מוונצואלה עד צפון ברזיל.
  • F. s. ochraceus – תואר על ידי קורי (Cory) ב-1915. שוכן במזרח קולומביה בצפון מערב ונצואלה.
  • F. s. caucae – תואר על ידי צ'פמן (Chapman) ב-1915. שוכן במערב קולומביה.
  • F. s. aequatorialis – תואר על ידי מירנס ב-1892. שוכן בצפון אקוודור.
  • F. s. peruvianus – תואר על ידי קורי ב-1915. שוכן בדרום מערב אקוודור, פרו וצפון צ'ילה.
  • F. s. fernandensis – תואר על ידי צ'פמן ב-1915. שוכן באיי חואן פרננדס מול חופי צ'ילה.
  • F. s. cinnamominu – תואר על ידי סוואינסון ב-1837. שוכן בפרו, צ'ילה וארגנטינה.
  • F. s. cearae – תואר על ידי קורי ב-1915. שוכן בצפון מזרח ברזיל דרומה עד מזרח בוליביה.

אקולוגיה והתנהגות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
נקבת בז עטה על טרף

בזים אמריקנים שוכנים במגוון רחב של בתי גידול כולל, ערבות דשא, אחו ומדבריות, ואזורים פתוחים עד פתוחים למחצה אחרים. הם שוכנים גם בערים ובפרברי הערים. בית גידול של הבז חייב לכלול מוטות שעליהם הוא נח, אזור פתוח לציד, וחללים לקינון (טבעיים או מעשי ידי אדם).[10] הבז האמריקני מסוגל לחיות בתנאי אקלים מגוונים, החל מהאזור צפונית לחוג הארקטי ועד האזורים הטרופיים של אמריקה המרכזית ועד לגבהים מעל 4,500 בהרי האנדים. תחום התפוצה של העוף הוא מאלסקה וצפון קנדה עד הקצה הדרומי ביותר של אמריקה הדרומית, ארץ האש.[11] מדי פעם הוא נצפה מחוץ לאזור התפוצה שלו, בבריטניה, דנמרק, מלטה והאיים האזוריים.

בזים אמריקנים השוכנים בקנדה ובצפון ארצות הברית נודדים בדרך כלל דרומה בחורף, לעיתים הם מדרימים רחוק עד אמריקה המרכזית והאיים הקריביים. הבזים המקננים דרומית לקו הרוחב °35 צפון הם בדרך כלל שוכני קבע. הנדידה תלויה בתנאי מזג האוויר המקומי. בית הגידול המועדף על בזים חורפים תלוי בזוויג. נקבות שלא בתקופת הקינון מצויות בשטחים פתוחים יותר מאשר זכרים. ההסבר המקובל לכך הוא שהנקבות הגדולות יותר מגיעות לבית הגידול המועדף ראשונות ומרחיקות זכרים מהטריטוריה שלהן.[12]

חייו של הבז האמריקני קצרים, כשאורך החיים אינו עולה על חמש שנים לעופות בטבע. העוף הזקן ביותר המוטבע שחי בטבע היה בן 11 שנים ושבעה חודשים. בעוד שבזים אמריקנים בשבי יכולים לחיות עד 14–17 שנים. מחקר על מותם של בזים אמריקנים העלה כי בני אדם אחראים ל-43.2% מ-1,355 המיתות המדווחות, הגורמים האנושיים כללו ציד ודריסה, בעוד שטריפה (כולל על ידי עופות טרף גדולים) הייתה אחראית ל-2.8% מהמקרים. קרוב לוודאי שסטטיסטיקות אלו מוטות, כיוון שהמיתות המדווחות אירעו באזורים שבהם מתגוררים בני אדם או בסמוך אליהם.

הטורפים העיקריים של הבז האמריקני הם: אוח וירג'יניה ועקב אדום-זנב. אוכלוסיות נץ קופר בצפון מזרח ארצות הברית גדלו בין השנים 1976 ל-2003, ומחקרים גילו שמין זה צד את הבז האמריקני. טורפים נוספים כוללים זאב ערבות, שונר מצוי, בואש, דביבון מצוי ועורב.[13]

תזונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בז טורף ציפור קטנה.
בז נח על ענף במרכז אילינוי

בזים אמריקנים ניזונים בעיקר מבעלי חיים קטנים כדוגמת חגבים, שפיריות לטאות עכברים ונברנים. מדי פעם הם יאכלו ציפורים קטנות. דווח שהבז גם הרג נחשים, עטלפים וסנאים.[14] הבזים מצליחים לשמור על צפיפות גבוהה של אוכלוסייתם, לפחות חלקית, בשל המגוון הנרחב של תזונתם. שיטת הציד העיקרי של הבז האמריקני היא לנוח על ענף ולחכות שהטרף יתקרב. ניתן לצפות בעוף לאורך כבישים או בשדות כשהוא יושב על ענפי עצים, חוטים של מתח גבוה או עמודי גדרות. הוא צד גם בדאייה, מרחף באוויר בעזרת חבטות כנף מהירות וסריקת הקרקע אחר טרף. שיטות ציד נוספות כוללות מעוף נמוך מעל לשדות, או לרדוף אחרי חרקים או ציפורים באוויר.[15]

הטרף כמעט תמיד נלכד על הקרקע. לפני שהוא תוקף הבז מנדנד בצורה אופיינית את ראשו ואת זנבו, ואז טס ישר אל הטרף על מנת לאחוז בטופריו. בתקופת הקינון, העוף יישא טרף גדול בחזרה לבת זוגו או לאפרוחיו. מחקר אחד מצא שזוג בזים אמריקנים "חיפש אחר מזון בדרכים שצמצמו את רכישת האנרגיה במצב ייחודי זה". לדוגמה, אם קצב ההצלחה בלכידת טרף ירד בצורה משמעותית באזור מסוים, העוף יעבור לאזור אחר.[16]

עוף צעיר בשמש

רבייה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזים אמריקניים בוגרים מינית בהגיע האביב הראשון לאחר לידתם.[17] באוכלוסיות נודדות, הזכרים מגיעים לאזור הקינון לפני הנקבות, ואז הנקבה בוחרת בן זוג. הקשרים הין בני הזוג חזקים, ולעיתים קרובות קבועים. זוגות משתמשים בדרך כלל באתרי קינון קודמים בשנים עוקבות. הדבר נותן להם יתרון על פני פרטים צעירים יותר או פולשים, כיוון שהם כבר מכירים את שטחי הציד, את השכנים, את הטורפים, ומאפיינים אחרים של האתר. זכרים מבצעים תצוגות צלילה משוכללות על מנת לפרסם את הטריטוריה שלהם ולמשוך בן זוג. תצוגות אלו כוללות כמה המראות וצלילות, כשבשיא הוא משמיע את קריאת ה"קלי". הנקבות מתירניות למשך שבוע עד שבועיים לאחר הגעתן לאתר הקינון. משערים כי הדבר מעורר ביוץ. העברות מזון מהזכר לנקבה מתרחשות מארבעה ועד חמישה שבועות קודם להטלת הביצים ועד שבוע עד שבועיים אחר כך.

בזים אמריקנים מקננים בחללים, אבל הם מסוגלים לאמץ מגוון רחב של אפשרויות קינון. בדרך כלל הם מעדיפים חללים טבעיים (כמו בגזעי עצים) שחלקם העליון סגור והכניסה אליהם צרה, במטרה לספק הגנה מקסימלית לביצים ולאפרוחים. בזים מקננים מדי פעם בחללים שנוצרו על ידי נקרים גדולים,[18] או שהם משתמשים בקנים נטושים של עופות אחרים, כמו בז גמד, עקב אדום-זנב ועורבים. תועדו בזים שקיננו על מדפי סלע בצוקים ובגגות בניינים, כמו גם בחללים נטושים בקקטוסים. הבזים האמריקנים משתמשים בצורה נרחבת בקופסאות קינון.[19]

הנקבה מטילה בין שלוש לשבע ביצים (בדרך כלל ארבע או חמש) כשבין הטלה להטלה מפרידות בין 24 ל-72 שעות. גודל הביצה הממוצע הוא 32x29 מילימטרים, כ-10% יותר מהממוצע לעופות בגודל שלהם. צבע הביצים בין לבן לשמנת עם כתמים בגוון חום או אפור. הדגירה נמשכת בדרך כלל 30 ימים והיא בעיקר באחריות הנקבה, אם כי הזכר דוגר 20-15% מהזמן. ביצים שאובדות מוחלפות בתוך 11–12 ימים. בקיעת האפרוחים מהביצים אורכת בין שלושה לארבעה ימים. האבקועים דורשים הזנה ומסוגלים רק לשבת לאחר חמישה ימים. הם גדלים מהר ומגיעים למשקל של בוגר לאחר 16–17 ימים. הכנפיים מתפתחות לאחר 28–31 ימים, והם מסוגלים לעזוב את הקן. הבזים הצעירים מסוגלים להתרבות מגיל שנה, כאשר כאמור אורך החיים בטבע הוא חמש עד עשר שנים.[20]

מצב ושימור

[עריכת קוד מקור | עריכה]
צבעי מעטה הנוצות של חלקו התחתון של בז אמריקני זכר

הבז האמריקני הוא ככל הנראה הבז הנפוץ באמריקה הצפונית, אם כי קשה לכמת את גודל האוכלוסייה הכוללת, כיוון שהאוכלוסיות המקומיות יכולות להשתנות במהירות כתלות בזמינות המקורות. מידע מספירת הפרטים הפוריים שמבצע הסקר הגאולוגי של ארצות הברית מראה שהאוכלוסייה באמריקה הצפונית חווה לאורך זמן קיטון איטי אבל מתמשך, כשבאזורים מסוימים כדוגמת ניו אינגלנד ואזור החוף של קליפורניה הקיטון מהיר יותר.[21][22] גם ספירת פרטים מפרוזדור הנדידה של דורסים מראה קיטון באוכלוסייה באזור ומאששת פחות או יותר את המידע של הסקר הגאולוגי.[23] האוכלוסייה המוערכת באמריקה הצפונית היא 1.2 מיליון זוגות, כשהאוכלוסיות באמריקה המרכזית ובאמריקה הדרומית גדולות באותה מידה. הערכה קטנה יותר היא שבאמריקה הצפונית חורפים 236,000 עופות. גידול באוכלוסייה חל במאות ה-18 וה-19, קרוב לוודאי בשל בירוא היערות לצורך חקלאות. כרי הדשא שהיו תוצאת הבירוא סיפקו בית גידול אידיאלי לבזים.

אוכלוסיית הבזים של תת-המין של דרום מזרח ארצות הברית (Falco sparverius paulus) קטנה ב-82% מאז 1940 בשל הקיטון בזמינות של אזורי קינון. צמצום זה נובע מכריתה של עצי אורן הביצות (Pinus palustris) מהשטחים החקלאיים.[24] למרות זאת מסווג הבז האמריקני במצב שימור "ללא חשש" ברשימה האדומה של ה-IUCN.[25] הארגון The Peregrine Fund ("קרן הבז הנודד"), מוסד ללא כוונת רווח המקדם מחקר ושימור של עופות דורסים ברחבי העולם, יזם את שותפות הבז האמריקני (American Kestrel Partnership) ב-2012.[26] שותפות הבז האמריקני פיתחה ומתחזקת רשת מבוססת אינטרנט שבה יכולים אזרחים מן השורה ומדענים מקצועיים לדווח, לנהל ולאגד מידע מתוכניות ניטור ארגזי קינון של בזים בחצי הכדור המערבי. מאגר הנתונים משמש חוקרים להגדיר מודלים ולהבין את הקשרים בין פרמטרים של הקינון (למשל, פנולוגיה, תפוסה, שרידות, פוריות ומשקל הגוזלים וחשיפה לרעלנים סביבתיים) וגורמים סביבתיים, כדוגמת השימושים בקרקע, הרכב הנוף, תנאי האקלים (למשל בצורת), ומקורות של רעלנים סביבתיים.

היחסים עם בני האדם

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בז זכר עם מטפלת, גן החיות של סן דייגו

אחד השימושים החשובים של הבז האמריקני הוא בזיירות. העוף נחשב לעיתים קרובות עוף לבזייר מתחיל, אם כי נדרשת בקרת משקל זהירה על מנת להתמודד עם הרצון האגרסיבי של הבז לצוד. בזיירים מנוסים בהשגת הביצועים הטובים ביותר מהמין מסוגלים לדווח שהוא אמין מאוד בציד רגיל של דרורים וזרזירים, בייחוד בהפתעה של טרף מסוג זה, כאשר משחררים את הבז מחלון מכונית.[27] פרטים תוקפניים יותר מסוגלים לעיתים ללכוד טרף עד כפול ממשקל גופם, ובכך ללכוד עופות ציד אמיתיים כדוגמת שליוים ויונים. עם זאת, מרבית הבזיירים המעוניינים בציד אמין של עופות ציד מעדיפים בזים גדולים יותר או נצים. היתרון שמציע הבז האמריקני לבזייר מנוסה הוא ההתאמה לבזיירות פשוטה עירונית שאיננה דורשת שטחי אדמה נרחבים ושימוש בכלבי ציד.

מרבים להשתמש בבז אמריקני במחקרים מדעיים, משום שקל להרבות אותם בשבייה. על ידי שינוי מלאכותי במשך שעות אור היום בשבייה, הצליחו מדענים להרבות את הבז יותר מפעם בשנה.

עופות דורסים נודדים מקומיים בארצות הברית מוגנים על ידי חוק (Migratory Bird Treaty Act of 1918), ולכן אסור על פי חוק להיות בעלים של בז אמריקני בלא רישיון בארצות הברית, קנדה ומקסיקו.[28]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Clark, William S.; Wheeler, Brian K. (2001). A field guide to hawks of North America. New York, NY: Houghton Mifflin Harcourt. ISBN 0-395-67067-5.
  • Fjeldså, Jon; Krabbe, Niels (1990). Birds of the High Andes: A Manual to the Birds of the Temperate Zone of the Andes and Patagonia, South America. Svendborg, Denmark: Apollo Books. ISBN 87-88757-16-1.
  • Tveten, John L.; Tveten, Gloria A. (2004). "Our Smallest Falcon—American Kestrel: 198/1996". Our life with birds: a nature trails book. College Station, TX: Texas A&M University Press. ISBN 1-58544-380-8.
  • Wauer, Roland H. (2005). The American kestrel: falcon of many names. Boulder, CO: Johnson Books. ISBN 1-55566-353-2.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בז אמריקאי בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ בז אמריקני באתר הרשימה האדומה של IUCN
  2. ^ Mullenix, Matthew (2002). American Kestrels in Modern Falconry. Western Sporting Publications. ISBN 1-888357-05-3.
  3. ^ McCollough, Kathryn (2001). "American Kestrel Falco sparverius". Animal Diversity Web. University of Michigan Museum of Geology. ארכיון מ-2010-09-13. נבדק ב-13 בספטמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ American Kestrel, Life History, All About Birds – Cornell Lab of Ornithology. Allaboutbirds.org. Retrieved on 2013-02-25.
  5. ^ 1 2 "American Kestrel, Falco sparverius". Cornell Lab of Ornithology. נבדק ב-13 בספטמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ Negro, Juan José; Bortolotti, Gary R.; Sarasola, José Hernán (2007). "Deceptive plumage signals in birds: manipulation of predators or prey?". Biological Journal of the Linnean Society. Linnean Society of London. 90 (3): 467–477. doi:10.1111/j.1095-8312.2007.00735.x.
  7. ^ Mueller, Helmut C. (1971). "Displays and Vocalizations of the Sparrow Hawk" (PDF). The Wilson Bulletin. Wilson Ornithological Society. 83 (3): 249–254.
  8. ^ Smallwoood, John A.; Dudajek, Valerie (2003). "Vocal Development in American Kestrel (Falco sparverius) Nestlings" (PDF). Journal of Raptor Research. Raptor Research Foundation. 37 (1): 37–43.
  9. ^ Roland H. Wauer, The American Kestrel: Falcon of Many Names
  10. ^ "American Kestrel, Life History". All About Birds. Cornell Lab of Ornithology. נבדק ב-3 בספטמבר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ American Kestrel: Introduction
  12. ^ Ardia, Daniel R.; Bildstein, Keith L. (1997). "Sex-related differences in habitat selection in wintering American kestrels,Falco sparverius". Animal Behavior. The Association for the Study of Animal Behaviour. 53 (6): 1305–1311. doi:10.1006/anbe.1996.0364.
  13. ^ American kestrel
  14. ^ Sherrod, Steve K. (1978). "Diets of North American Falconiformes" (PDF). Journal of Raptor Research. Raptor Research Foundation. 12 (2): 103–106.
  15. ^ Collopy, Michael W.; Koplin, James R. (1983). "Diet, Capture Success, and Mode of Hunting by Female American Kestrels in Winter". The Condor. Cooper Ornithological Society. 85 (3): 69–371. doi:10.2307/1367081. JSTOR 136708.
  16. ^ Rudolph, Seri G. (1982). "Foraging Strategies of American Kestrels During Breeding". Ecology. Ecological Society of America. 63 (5): 1268–1276. doi:10.2307/1938854. JSTOR 1938854.
  17. ^ Duncan, James, R.; Bird, David M. (1989). "The influence of relatedness and display effort on the mate choice of captive female American kestrels" (PDF). Animal Behavior. The Association for the Study of Animal Behaviour. 37: 112–117. doi:10.1016/0003-3472(89)90011-0.
  18. ^ Gault, Kathleen E.; Walters, Jeffrey R.; Tomcho, Joseph, Jr.; Phillips, Louis F., Jr.; Butler, Andrew (2004). "Nest Success of Southeastern American Kestrels Associated with Red-Cockaded Woodpeckers in Old-Growth Longleaf Pine Habitat in Northwest Florida". Southeastern Naturalist. Humboldt Field Research Institute. 3 (2): 191–204. doi:10.1656/1528-7092(2004)003[0191:NSOSAK]2.0.CO;2. ISSN 1528-7092. JSTOR 3878098.
  19. ^ Rohrbaugh, Ronald W., Jr.; Yahner, Richard H. (1997). "Effects of Macrohabitat and Microhabitat on Nest-Box Use and Nesting Success of American Kestrels". The Wilson Bulletin. Wilson Ornithological Society. 109 (3): 410–423. JSTOR 4163837.
  20. ^ "American kestrel (Falco sparverius)". ARKive. אורכב מ-המקור ב-2016-03-04. נבדק ב-30 בנובמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ Sauer, J.R.; Hines, J.E.; Fallon, J.E.; Pardieck, J.L.; Ziolkowski,Jr., D.J.; Link, W.A. (2011). "The North American Breeding Bird Survey, Results and Analysis 1966 – 2010. Version 12.07.2011". USGS Patuxent Wildlife Research Center. אורכב מ-המקור ב-2012-06-09. נבדק ב-27 במאי 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  22. ^ "American Kestrel Partnership: population declines". The Peregrine Fund. 2012. נבדק ב-27 במאי 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  23. ^ "Raptor Population Index, Regional Population Trend Summaries 2011". Raptor Population Index. 2012. נבדק ב-27 במאי 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ Hoffman, Mark L.; Collopy, Michael W. (1988). "Historical Status of the American Kestrel (Falco sparverius paulus) in Florida". The Wilson Bulletin. Wilson Ornithological Society. 100 (1): 91–107. JSTOR 4162520.
  25. ^ Falco sparverius
  26. ^ "American Kestrel Partnership". The Peregrine Fund. 2012. נבדק ב-27 במאי 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  27. ^ Mullenix, Matthew (2002). American Kestrels in Modern Falconry. Western Sporting Publications. pp. 82–84. ISBN 1-888357-05-3.
  28. ^ Legal Requirements for Raptor Possession
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=בז_אמריקאי&oldid=35820752"